אם לא... אז לא... ואיומים ריקים מתוכן

כמעט כל ההורים משתמשים בשלב כלשהו בגידול הילדים באיומים. אחד האיומים הרווחים הוא איום מסוג אם לא... אז לא... למשל אם לא תבוא עכשיו, לא אקריא לך סיפור לפני השינה, אם לא תשבי יפה, אז לא תקבלי ממתק... אם לא תתנהגי יפה, לא יהיה קינוח, או אם לא תשתתף יפה, לא תראה טלוויזיה... אם את ממשיכה להתנהג ככה... אנחנו נלך הביתה...

מה קורה כשהורים משתמשים באיומים כאלו ?

השימוש באיומים בחינוך ילדים הוא בעייתי מכמה סיבות, אך הסיבה העיקרית היא שההורים משתמשים באיום רק במטרה להפחיד / להחזיר לעצמם יתרון כלשהו על הילד, אך לרוב האיום לא ממומש והוא נשאר רק בגדר איום.

על מנת לדון באיום מסוג זה, אציג דוגמא

בחוג מוזיקה מצומצם לילדים בני 3, הילדים יושבים על כסאות קטנים ומשתתפים לפי יכולתם, ההורים יושבים מאחורה, מתווכים במידת הצורך, ומשתתפים בשיעור יחד עם הילדים כראות עיניהם.

הילדים, כמו הרבה בני שלוש, זקוקים לתיווך של החוג, של מה מצופה מהם, מה אופן ההשתתפות וכיו"ב. לפעמים ישנם ילדים שמתנהגים באופן שלא מתאים להתנהגות המצופה בחוג וזקוקים לתיווך יותר מאשר ילדים אחרים. בחוג הזה במיוחד, ישנם שני ילדים שבודקים את הגבולות שוב ושוב בכל מפגש. תפקיד ההורה והמורה של החוג לתווך וללמד מה מתאים ומה לא מתאים כרגע. כאשר הילדים לא תמיד מקשיבים למורה, ההורים מתערבים גם כן באקט התיווך והלימוד.

אחת ההתערבויות הנפוצות של ההורים בחוג היא איומים. במיוחד מהסוג של אלו שמתחילים ב אם לא.... ומסתיימים ב אז לא....

ילדה אחת רוצה לעשות בחוג מה שהיא רוצה ולא מה שכולם עושים, לרוץ מסביב כשלא רצים בכלל, להרים לילדים את החישוק מהרצפה באמצע קפיצה בחישוקים. המורה מעיר, מוצא פתרונות יצירתיים, מתעלם, והילדה ממשיכה בשלה. ההתנהגות פוגמת בשיעור ומפריעה עד כדי כך שקשה להמשיך בשיעור כסדרו.

האימא, בחצי אוזן שומעת את כל ההערות והבקשות של המורה, ולאחר זמן מה היא מרימה את הראש מהטלפון ובוחרת להתערב באופן הבא: "אם לא תשתתפי יפה, אז לא תהייה אח"כ פעילות יצירה בבית". הילדה מיד מוחה ואומרת "אבל אני רוצהההה...", ומפסיקה לרגע קצר את ההתנהגות המפריעה. אבל יכולתה של הילדה להחזיק את ההתנהגות המצופה ממנה היא קצרה, ובדיוק לאחר חצי רגע הילדה ממשיכה בהתנהגות מפריעה מסוג אחר. האם, שוב מאיימת את אותו איום בדיוק, "אם לא תפסיקי, לא תהייה אחרי החוג פעילות יצירה בבית". הילדה שוב משיבה לה "אבל אני רוצהההה..." וכך האיום ממשיך לחזור על עצמו שוב ושוב עד סיום החוג ללא הועיל.

והחוג עצמו? יתר הילדים בחוג נפגעו מההפרעות החוזרות של אותה ילדה, אשר פגמו בהנאה וגרמו לתסכול רב, לקטיעות חוזרות ונשנות של הרצף שהפריעו למהלך החוג. לבסוף כולם, כולל שאר ההורים, המורה והילדים יצאו ממפגש החוג מתוסכלים ועצבניים.

בסיום, מחוץ לחוג, כאשר חלק מההורים עוצרים להחליף כמה מילים ביניהם, חוזרת האם על אותה טקטיקה של איום מסוג אם לא... אז לא...

הילדה הפילה המון חלקים קטנים של משחק שהושאר על ספסל נתינה, האם מאיימת: "אנחנו לא נלך הביתה עד שתאספי". בינתיים האם מדברת עם אימא אחרת, הילדה לא אוספת אף חלק  והאם חוזרת על האיום: "אנחנו לא נלך הביתה עד שתאספי". הילדה אספה חלק אחד בודד של המשחק, הילדים של האם השנייה אספו עוד קצת וחצי מהחלקים נשארו על הרצפה. שיחת האימהות הסתיימה, האימא לא מתייחסת כלל למה שביקשה מהילדה ומכך שהיא לא אספה כלום, לא אומרת דבר על כל החלקים שנשארו על הרצפה והן הולכות הביתה.

כל האיום על איסוף והקשר של האיסוף להליכה הביתה נשכח כלא היה והאם לא התייחסה לכך כלל. בבית ככל הנראה יעסקו בפעילות היצירה אשר היתה על תנאי באיום הקודם למשך כל השיעור.

מה המסר שעובר לילדים כאשר אתם מאיימים ולא ממשים?

הבעיה הראשונה היא המסר שההורה מעביר בכך שהוא אומר משהו, אבל לא מתכוון לכך / או לא יודע איך לעמוד על שלו ולשמור על המסר שהוא מעביר.

מה שקורה בעקבות כך, הילד/ה שלכם מפנים תבנית בה המילים של ההורה שלי, הן מילים ריקות מתוכן.

אימא לא מרשה להרים את הכיסא אבל אני ממשיך לעשות זאת והיא לא עושה כלום. אמא לא מרשה להתנהג ככה ומאיימת שלא תהייה פעילות יצירה אחרי החוג, אבל בסוף תהייה פעילות יצירה ואני אמשיך להתנהג איך שאני רוצה. אימא אמרה שלא נלך עד שאני אאסוף הכל, אבל לא אספתי כלום ובכל זאת הלכנו הביתה.

האיום הנאמר על ידי ההורים הוא בעצם סוג של הצבת גבול. יתכן כי בינם לבין עצמם ההורים לא תופסים זאת כהצבת גבול ולכן גם אינם עומדים על מימוש האיום.

וכאשר הורים לא עומדים על קיומם של הגבולות שהם מציבים, הילד מפנים מודל של איומים חסרי תכלית בו למילים אין משמעות. וכך, לילד אין שום סיבה להאמין להורה בכל פעם שהוא מאיים את האיומים הללו, כי ההורה לא מקיים את האיום לבסוף. וגם אם לרגע קצרצר כאשר האיום נאמר, לרגע מתעורר אצל הילד חשש מהסנקציה, בהמשך זה לא יחזיק, כי האיום לא מספיק "מפחיד/חזק" בגלל ניסיון העבר שהילד כבר חווה כמה וכמה פעמים. כלומר, הילד כבר הפנים מודל שבו הוא יודע שהאיום הזה לבסוף לא מתקיים.

בהמשך לכך, מה שקורה בדרך כלל, ההתנהגויות של הילד עשויות להסלים לצעקות, הרמת יד על ההורה או על ילדים אחרים. כי כאשר עושים שימוש באיומים לשם הצבת גבולות, ולא מממשים את האיומים, אין שום משמעות לאיום ולגבול שיחזיק את הילד מלהסלים את ההתנהגות שלו ככל שעובר הזמן ואין שום איכות של לימוד או תיווך של הציפייה ממנו באיומים מסוג זה.

הבעיה השנייה שנוצרת בעקבות מסרים ריקים אלו, נוצרת בהפנמה עמוקה יותר שמתהווה אצל הילד לגבי משמעותן של אמירות. אם ההורה שלי לא אמין וסתם אומר דברים שבסוף הוא לא מממש, הרי זה אומר שלמילים אין שום משמעות. כפועל יוצא מכך לומד הילד על המחויבות שלו לדברים ולמילים שהוא אומר. הילד אומר שהוא תיכף יבוא, אבל לא בא, אומר שהולך להכין שיעורי בית ולא עושה זאת וכיו"ב.

בעיה נוספת שמתקיימת כאשר משתמשים באיומים, היא ההשפעה שלהם על איכות הקשר עם הילד שלכם. שימוש באיומים כאמצעי להשגת שיתוף פעולה אינו מחזיק בטווח הרחוק ויוצר קשר לא בריא ולא בטוח עם הילד. לאורך זמן השימוש באיומים ייווצר מצב של חוסר שיתוף פעולה מהילד כאשר יתבקש, אשר בתורו יגרור עוד איומים ועוד התדרדרות ביחסים ובהתנהלות היומיומית.

אז מה כן אשר לעשות?

בעיקר לעמוד מאחורי המילים שלכם. אם איימתם שלא תהייה פעילות יצירה בערב, אז לא לקיים פעילות יצירה בערב. אם איימת שפשוט נקום ונצא מפה, אז באמת לקום ולצאת מפה. בדרך הזו אתם כהורים תוכלו ללמוד מהם האיומים שאתם באמת מסוגלים לקיים בסופו של דבר, והילדים יתחילו להאמין למה שההורים אומרים.

כמובן שעולה גם שאלה האם איומים זו הדרך הנכונה להציב גבול??

אם אתם רוצים לקרוא עוד על הצבת גבולות נכונה, אתם מוזמנים ללחוץ על הקישור כאן.